<h1>ספר התרומות שער ג' חלק ה'</h1>
<h2>דף לה.</h2>
גרסינן בפרק המפקיד אמר רב נחמן שומא הדרא עד תריסר ירחי שתא, אמר אמימר אנא מנהרדעא אנא וסבירא לי דשומא הדרא לעולם, והלכתא שומא הדרא לעולם משום שנאמר ועשית הישר והטוב. מכאן למדנו שאחר שמקבל המלוה קרקע הלוה בשומת חובו, אם אחר כך רוצה הלוה או יורש לפדותה מתחת ידו ולפרוע לו במה שגבה אותו, יש לו להסתלק ממנה ולהחזירה לו. וכן הלוקח הנטרף ויורש, הדרא להו. וכן פסק הרב ר' משה ז"ל בספר משפטים פרק כ"ב [הט"ז] וגרסינן עלה פשיטא שמו ליה לבעל חוב ואזל איהו ושמה לבעל חוב דידיה, פשיטא דהדרא מיניה ללוה, דאמרינן ליה לא עדיפת מגברא דאתית מיניה. זבנא אורתא יהבה במתנה לא הדרא מיניהו, דהני אדעתא דארעא נחות ולא הדרא. שמו לה לאיתתא ואינסיבא או שמו מינה ואינסיבא, פשיטא דלא הדרא, דבעל בנכסי אשתו לוקח הוי ולא הדרא, דהוה ליה כמאן דזבנה, ולא מהדר ולא מהדרינן ליה. אגבייה איהו מדעתיה. פירוש, בלא ב"ד מסרה למלוה, בהא איתא פלוגתא דרב אחא ורבינא, חד אמר הדרא, דלאו זביני מעליי נינהו דהא דלא אתא לבי דינא מחמת כסופא הוא דאגבייה, וחד אמר לא הדרא, דכיון דמדעתא דנפשיה אגבייה זביני מעליי נינהו. וקימא לן כל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המקל, הלכך לא הדרא. והיכא שהמלוה אחר ששמוה לו שינה הבנין מפני שכך הוא נאה בעיניו יותר מבנין הראשון, ולפי מראית העין אין שבח בשנוי ההוא, אעפ"כ מחזיר לו דמי בנינו, ואע"פ שהוא כמקלקל בעיניו של הלוה. ומספר שומתו נלמוד, שכתוב בו דליהוי לי רשותא למבנייה ולמסתריה ככל רעות נפשיה. ויש חולק על סברא זו, דכיון שאין בו שבח אין שמין לו אלא מחזיר לו חובו ונוטל קרקעו. ומסתברא דגבי שומא אי קנו מיניה דלא ליסלקיה לעולם, דלא הדרא ליה, שהרי מחל ושוב אין כופין אותו לעשות הישר והטוב שהרי נתרצו שניהם בדבר, ודמי לדינא דבר מצרא דמהני ביה קנין, וצריך למיקנא מיניה. ומצאתי כתוב דשומא הדרא דוקא במקרקעי אבל במטלטלי לא הדרא. ומסתברא שאם השביח הקרקע מאליו כגון שהוקר ועמד בכפלים אחר ששמוהו, כיון דשומא הדרא למארא הוה ליה כהכיר בה שאינה שלו ולקחה, דפסקינן דכיון דהוו זוזי גבי מוכר כמלוה, אי שקיל ההוא שבחא דממילא, ה"ל כנוטל שכר מעותיו ואסור, אבל שבחא דאתי מחמת הוצאה שקיל ונשבע ככל היורד ברשות. ומסתברא שאם נתעשר הלוה אין כח למלוה לכופו לפדותו מתחת ידו, דהוה ליה כמאן דמזבין ואמר אם יהיו לי מעות וארצה שתחזירהו לי דאיהו מיחייב לאהדורי ניהליה ואיהו לא פריק לה אם לא בעי. ודוקא אם נתעשר אבל אם טען הלוה שאין לו מעות במה לפרוע והוצרכו הב"ד להורידו לקרקע הלוה, ואחר כך הוברר בעדים שבאותו זמן היו לו מעות מצויים, כופין אותו לפרוע מעותיו וליטול את הקרקע שלו, דה"ל כשומא דכיפי דאשתכח כיפי וקרי ליה שומא בטעות והכריחו רב נחמן שעשה לו שומא מאפדנא דנפקד למפקיד, להחזיר הנפקד הכיפי לבעליו, והא נמי דכותה היא, שהרי אלו היה הב"ד יודע לו מעות כמות שהיו לו לא היה שם הקרקע ממנו. ואדרכתא זו שפסקנו לעשותה על הקרקע של לוה שהודה חובו ומסרב מלפרעו, כן יש לעשותה על המטלטלין, שלא מצינו שנחוש לדילמא שמיט ואכיל אלא כשטוען שיביא ראיה ויבטל שטר בעל דינו, וכדלקמן, אבל זה שהודה חובו ומסרב מלפרעו, אחד הן המטלטלין והקרקעות לכתוב אדרכתא עליהן. וכן בזה דעת ה"ר משה ז"ל [מלוה פכ"ב ה"ד].
